אני מביט בהדמיה התלת ממדית...ה"תמונה" שלך.את נראית לי כל כך יפה. שפה משורבבת חמודה ואף כפתור סולד קטן,כמו של אמא שלך.... איזו מלאכית.אין לי סבלנות כבר עד שתצאי אלינו,שאני אוכל לחבק אותך. לאהוב אותך.
אני כבר אוהב אותך,עוד לא סיימת "להתבשל" ואני כבר אוהב אותך בכל נימי נפשי. אני יודע שאת לא תהיי סתם עוד ילדה,את חשובה,את תשפיעי על העולם הזה-תשני אותו לטובה. אני מרגיש שיש בך משהו.איזה סוג של קסם שהעולם הזה רק ירוויח ממנו.. אני מלטף לאמא שלך את הבטן כל הזמן,מנשק,ככה אני מלטף את שתיכן ומנסה להעביר לשתיכן כמה אהבה יש לי בשבילכן. אולי את מרגישה את זה-יודעת שאבא כבר אוהב אותך. כבר מוכן לשמור עליך.לתת לך הכל. איזו מילה מוזרה זו אבא....מוזרה שכאני אומר אותה ומתכוון אלי. בוטן,את שינית לי את העולם.עד שאת באת לתודעתי בכלל לא חשבתי שאהיה אבא אי פעם.לא חשבתי שארצה בכלל – ואני כל כך רוצה עכשיו. כל מה שקורה פה מסביב גורם לי לחשוב על איזה מן אדם אני ,גורם לי לרצות להיום אדם יותר טוב.להיות אבא. כזה שתכבדי גם כשתגדלי.
כזה שתדעי שמכבד אותך מההתחלה. את התשובה ילדה,את ההסבר. ראיתי אותך זזה לך בבטן .יד אחת מלטפת את העורף ליד האוזן.נינוחה אבל פעלתנית .אם מה שראיתי מצביע על האופי שלך אז אני כבר בטוח שאת מקסימה.חמודה להפליא . את נראית קצת רצינית,אולי בגלל שרבוב השפתיים המתוק הזה. הרופא אומר שכבר את מצטיינת בכל פעם שאנחנו באים לבדוק את ההתקדמות שלך .
אני מדמיין אותנו יחד,אני מדמיין אותך.כל כך רוצה שתהיי פה כבר. אני חוזר להתמוגג מול התמונה שלך.להתגעגע. (אפשר בכלל להתגעגע למישהי שעוד לא הגיעה?) זו דרך מאד טובה לכרגע בכדי להתמודד עם הפחדים,החששות.
איך נקרא לך?
כגודל הציפיות – גודל האכזבה.
יום שישי 19 יוני 2009 ביום שישי 12 ביוני 2009 בשעה אחת בצהריים הלב שלי נקרע.
איבדנו אותך. שתיים עשרה שעות לפני כן הגענו לבית החולים במחשבה שאת בדרך החוצה.
אמא שלך נכנסה לניתוח חירום מאחר ונתברר שאת כנראה במצוקה,שם בעצם זה נגמר. יצאת ללא רוח חיים.נסיונות ההחיאה נמשכו כל הלילה וכאמור בשעה אחת בצהריים הסתיים הנסיון להצילך. כנראה שעוד לא היה הזמן הנכון שתבואי אלינו. איזה שהוא כוח שרירותי ואקראי ביקום הזה החליט שלא נקבל אותך. ילדה שלי,אני כל כך חסר אותך.
ראיתי את פנייך הקטנות לשניות מועטות בדרך לטיפול נמרץ.
בדיוק כפי שחשבתי,מלאך קטן שלי. כה יפה,כה רצינית.
כואב לי לחשוב שלא קיבלנו אותך.כל כך רצינו.כל כך חיכינו. זה כל כך כואב.... עכשיו,בעוד אמא שלך מנסה להחלים מהניתוח ואנחנו מנסים להחלים מהמכה הזו אני מבין שגם אם היית פה רק לרגע מילאת את ההבטחה השקטה שקיומך הציע. את חשובה בעולם הזה. לימדת אותנו ערכה של אהבה,משפחה,חברות. לימדת אותנו ערכה של צפייה משותפת. לימדת אותנו כמה חזקים אמא שלך ואני כשאנחנו יחד וכמה חזקה האהבה המקיפה אותנו. לימדת אותנו כמה אנחנו רוצים וצריכים להביא ילדים בריאים ומאושרים לעולם. כמה יש לנו לתת.
אני כבר אוהב אותך,עוד לא סיימת "להתבשל" ואני כבר אוהב אותך בכל נימי נפשי. אני יודע שאת לא תהיי סתם עוד ילדה,את חשובה,את תשפיעי על העולם הזה-תשני אותו לטובה. אני מרגיש שיש בך משהו.איזה סוג של קסם שהעולם הזה רק ירוויח ממנו.. אני מלטף לאמא שלך את הבטן כל הזמן,מנשק,ככה אני מלטף את שתיכן ומנסה להעביר לשתיכן כמה אהבה יש לי בשבילכן. אולי את מרגישה את זה-יודעת שאבא כבר אוהב אותך. כבר מוכן לשמור עליך.לתת לך הכל. איזו מילה מוזרה זו אבא....מוזרה שכאני אומר אותה ומתכוון אלי. בוטן,את שינית לי את העולם.עד שאת באת לתודעתי בכלל לא חשבתי שאהיה אבא אי פעם.לא חשבתי שארצה בכלל – ואני כל כך רוצה עכשיו. כל מה שקורה פה מסביב גורם לי לחשוב על איזה מן אדם אני ,גורם לי לרצות להיום אדם יותר טוב.להיות אבא. כזה שתכבדי גם כשתגדלי.
כזה שתדעי שמכבד אותך מההתחלה. את התשובה ילדה,את ההסבר. ראיתי אותך זזה לך בבטן .יד אחת מלטפת את העורף ליד האוזן.נינוחה אבל פעלתנית .אם מה שראיתי מצביע על האופי שלך אז אני כבר בטוח שאת מקסימה.חמודה להפליא . את נראית קצת רצינית,אולי בגלל שרבוב השפתיים המתוק הזה. הרופא אומר שכבר את מצטיינת בכל פעם שאנחנו באים לבדוק את ההתקדמות שלך .
אני מדמיין אותנו יחד,אני מדמיין אותך.כל כך רוצה שתהיי פה כבר. אני חוזר להתמוגג מול התמונה שלך.להתגעגע. (אפשר בכלל להתגעגע למישהי שעוד לא הגיעה?) זו דרך מאד טובה לכרגע בכדי להתמודד עם הפחדים,החששות.
איך נקרא לך?
כגודל הציפיות – גודל האכזבה.
יום שישי 19 יוני 2009 ביום שישי 12 ביוני 2009 בשעה אחת בצהריים הלב שלי נקרע.
איבדנו אותך. שתיים עשרה שעות לפני כן הגענו לבית החולים במחשבה שאת בדרך החוצה.
אמא שלך נכנסה לניתוח חירום מאחר ונתברר שאת כנראה במצוקה,שם בעצם זה נגמר. יצאת ללא רוח חיים.נסיונות ההחיאה נמשכו כל הלילה וכאמור בשעה אחת בצהריים הסתיים הנסיון להצילך. כנראה שעוד לא היה הזמן הנכון שתבואי אלינו. איזה שהוא כוח שרירותי ואקראי ביקום הזה החליט שלא נקבל אותך. ילדה שלי,אני כל כך חסר אותך.
ראיתי את פנייך הקטנות לשניות מועטות בדרך לטיפול נמרץ.
בדיוק כפי שחשבתי,מלאך קטן שלי. כה יפה,כה רצינית.
כואב לי לחשוב שלא קיבלנו אותך.כל כך רצינו.כל כך חיכינו. זה כל כך כואב.... עכשיו,בעוד אמא שלך מנסה להחלים מהניתוח ואנחנו מנסים להחלים מהמכה הזו אני מבין שגם אם היית פה רק לרגע מילאת את ההבטחה השקטה שקיומך הציע. את חשובה בעולם הזה. לימדת אותנו ערכה של אהבה,משפחה,חברות. לימדת אותנו ערכה של צפייה משותפת. לימדת אותנו כמה חזקים אמא שלך ואני כשאנחנו יחד וכמה חזקה האהבה המקיפה אותנו. לימדת אותנו כמה אנחנו רוצים וצריכים להביא ילדים בריאים ומאושרים לעולם. כמה יש לנו לתת.
לג'וליאן ו-Y היקרים
השבמחקלא חשוב איך הגעתי למשוואה שלך, מה שחשוב זה שקראתי, התרגשתי, שמחתי ואז נ ק ר ע ת י .
אני כ"כ מצטערת , כ"כ כואבת אותכם וכ"כ חבל לי שאני כבר לא בחייכם ע"מ להיות שם בשבילכם.
מקווה שאתם מתאוששים ואוהבים עד אין סוף.
אוהבת אותכם
כנרת ו.